חוק וסדר - על תיקון סעיף 9ב' בחוק הפסיכולוגים
לפני כארבעה חודשים סערה וגעשה קהילת הפסיכולוגים בארץ. למרות החלוקה לסקטורים השונים, כולם דיברו על זה: קליניים, שיקומיים, רפואיים, התפתחותיים, חינוכיים, תעסוקתיים וארגוניים.
חלקכם בוודאי שואלים את עצמם - על שום מה ולמה הייתה המהומה?
אז ככה: ב-13 בדצמבר 2010 נעשה תיקון בעל השלכות משמעותיות בחוק הפסיכולוגים הקיים. התיקון עבר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת ומאז נכנס לתוקפו החוק בגרסתו המתוקנת.
מהו אותו תיקון בחוק? מה משמעותו? ולמה זה כל כך חשוב? התשובה מורכבת, וכדי להבין אותה אנסה לסקור בקצרה את השתלשלות האירועים.
כדי לבנות את המתח (ובעיקר כדי להכניס קצת סדר בבלגן), אספר על חוק הפסיכולוגים לכל אלו שעדיין לא מכירים אותו מקרוב:
החוק קיים כבר למעלה משלושים שנה (משנת 1977, אם להיות מדויקים) ומגדיר את העיסוק בפסיכולוגיה, כולל מי רשאי לעסוק בפסיכולוגיה, אופן הרישום בפנקס הפסיכולוגים, ענפי הפסיכולוגיה המוכרים ועוד. החוק מגדיר גם את האיסורים החלים על פסיכולוגים, כמו איסור מתן תרופות לבני אדם, איסור שימוש בתואר, כינוי או הגדרה שלא תואמים להכשרתם ועוד.
אחד האיסורים הנוספים המצוינים בו הוא האיסור למתן טיפול פסיכותרפויטי (הנקרא גם טיפול פסיכותרפי או פסיכותרפיה) על ידי פסיכולוג שאינו פסיכולוג קליני. כדי לא להסתבך עם החוק, אצטט במדויק את החלק הרלבנטי של סעיף זה - הלא הוא סעיף 9ב' בחוק הפסיכולוגים:
9. (ב) לא ייתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא מומחה קליני.
ועכשיו אתם בטח תוהים - אוקיי, מה הסיפור כאן? הרי ברור שרק פסיכולוגיים קליניים יכולים להעניק טיפול תרפויטי, כך היה וכך תמיד יהיה.
אז זהו, שלא.
קודם כל, כבר שנים רבות שבקרב המטפלים בפסיכותרפיה ישנם בעלי מקצוע רבים אחרים שאינם פסיכולוגים, אלא עובדים סוציאליים, יועצים חינוכיים, מטפלים בהבעה וביצירה ועוד. אנשי מקצוע אלו, במידה ועברו הכשרה בפסיכותרפיה, רשאים לתת טיפול פסיכותרפויטי.
שנית, מאז חקיקת חוק הפסיכולוגים, לפני יותר מ-30 שנה, נוספו תחומי מומחיות חדשים בפסיכולוגיה, כמו הפסיכולוגיה השיקומית, ההתפתחותית, החינוכית והרפואית. תחומים אלו באו לענות על צרכי אוכלוסיות ספציפיות: נכים, פעוטות, ילדים במערכת החינוך, חולים במחלות גופניות וכדומה. חשוב לומר שבתקנות הפסיכולוגים מצוין כי חובות המתמחים בתחומים האלו כוללות מתן טיפול פסיכולוגי, או בלשון התקנות: "התערבות פסיכולוגית".
אוקיי, אז פסיכולוגים קליניים ושאר מוכשרים בפסיכותרפיה נותנים טיפול פסיכותרפויטי ואילו פסיכולוגים שיקומיים, רפואיים, התפתחותיים וחינוכיים נותנים טיפול פסיכולוגי. אין בעיה. כאן אתם בטח שוב מגרדים את הפדחת במבוכה ומתחבטים בשאלה - רגע, אבל מה ההבדל בין "טיפול פסיכולוגי" ל"טיפול פסיכותרפויטי/פסיכותרפיה"?
אז זהו, שאין.
בשום מקום לא מוגדר ההבדל בין פסיכותרפיה לבין טיפול פסיכולוגי או נפשי, משום שלמעשה שני המונחים זהים. אז למה מוגדר שפסיכולוגים קליניים מוכשרים במתן פסיכותרפיה ואילו שאר הפסיכולוגים במקצועות הטיפוליים מוכשרים במתן טיפול פסיכולוגי? באופן אבסורדי, בגלל ההגדרה בחוק לפיה רק פסיכולוגים קליניים רשאים לתת טיפול פסיכותרפויטי, לא הורשו המומחים האחרים בתחומים הטיפוליים בפסיכולוגיה לכלול בדרישות ההתמחות שלהם את המונח "פסיכותרפיה" ובמקומו רשמו: "טיפול פסיכולוגי".
אם כן, אחת מהדרישות מפסיכולוגים שאינם קליניים היא לעבור, הן בפרקטיקום והן בהתמחות, הכשרה במתן טיפול פסיכותרפויטי בתחום ההתמחות שלהם, וכמובן להיבחן עליו בסיום תהליך ההתמחות. מצד שני, לאחר הכשרתם החוק אוסר עליהם לתת את הטיפול שאותו הוכשרו לתת, למרות שעברו את הבחינות והוגדרו כמומחים בתחום. אבסורד, כבר אמרתי?
זאת ועוד (תמיד רציתי להשתמש בעגה 'משפטית' שכזו וסוף סוף מצאתי את ההזדמנות!), מכיוון שלא קיים בארץ חוק לפסיכותרפיה שמגדיר מי כן רשאי לעסוק בתחום, נוצר מצב בו בעלי מקצועות טיפוליים רבים רשאים לתת טיפול פסיכותרפויטי (כולל עובדים סוציאליים, מטפלים באמנות וכדומה), למעט פסיכולוגים בעלי התמחות שאינה קלינית.
אז אחרי כל הנימוקים וההסברים, קם ועד פעולה שהחליט שהגיע הזמן לעשות מעשה ולתקן את החוק. הועד, שקם לפני כ-8 שנים (יש שיגידו אפילו 15...) הניח על שולחנה של הכנסת הצעה לתיקון החוק כך שסעיף 9ב' ייראה כך:
9. (ב) לא ייתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג מומחה.
חדי העין מביניכם בוודאי שמו לב להשמטת המילה "קליני" מהסעיף הנ"ל, לעומת הנוסח המקורי. מדובר בהשמטה קטנה, אך בעלת משמעות כבירה. ואכן, הרעיון הוא שכל פסיכולוג מומחה יוכל להעניק טיפול פסיכותרפויטי, בתנאי שהטיפול ניתן לפי הכשרתו ולפי תחום המומחיות שלו.
כך, פגועי ראש יוכלו להיעזר בשירותיו של נוירופסיכולוג* הן בשלב האבחון והן במידה שירצו לקבל טיפול פסיכותרפויטי (כך שלא יצטרכו לפנות למספר מטפלים שונים); ילדים עם קשיי התפתחות יוכלו לקבל טיפול פסיכותרפויטי אצל פסיכולוג התפתחותי וכן הלאה.
המטרה היא ליישם בפועל את הרעיון כי טיפול פסיכותרפויטי הוא חלק בלתי נפרד מהשירות שניתן על ידי פסיכולוג מומחה, גם אם הוא איננו פסיכולוג קליני, ולכן אין סיבה להפקיע ממנו את תחום האחריות הזה.
תיקון נוסף שנעשה בחוק הפסיכולוגים, בו לא נעמיק בפוסט זה, הוא ביטול ההוראה בסעיף 9ב', לפיה: מתן טיפול פסיכותרפויטי למי שיש לסבלו רקע אורגני או חשד ברקע אורגני, ייעשה רק לאחר בדיקת רופא.
אז איפה כל העסק הזה שם אותי, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה לא-קלינית, או אתכם - המתכננים להיות סטודנטים כאלו, מתלבטים או נמצאים בעיצומה של הדרך?
מה שחשוב לכולנו להבין הוא שמעכשיו לכל אחד מאיתנו יש זכות, על פי חוק, להעניק למטופלים שלנו טיפול פסיכותרפויטי כחלק מהשירות שאנחנו מספקים בתחום המומחיות שלנו, ובהתאם להכשרה שעברנו, בין אם מדובר בפסיכולוגיה שיקומית, רפואית, התפתחותית או חינוכית. כל אחד מאיתנו זכאי לגשת לקופת חולים ולהציג את עצמו כפסיכולוג שמטפל בפסיכותרפיה בתחום התמחותו.
כל אחד מאיתנו רשאי לבקש להתקבל לכל בית ספר לפסיכותרפיה. ובשורה התחתונה - כל אחד מאיתנו צריך להבין כי הטיפול הפסיכותרפויטי כבר איננו נחלתם של הפסיכולוגיים הקליניים בלבד.
אם עדיין לא הדגשתי כראוי את הנקודה, הצעד הכביכול קטן הזה הוא צעד משמעותי ביותר עבור ענף הפסיכולוגיה בכלל, ועבור הפסיכולוגים שאינם קליניים בפרט. למרות ההיבטים החיוביים שבמהלך כזה, סביר להניח שייקח עוד פרק זמן לא מבוטל עד שכולם יתרגלו למאזן הכוחות המחודש שנוצר. אבל בינינו - פסיכולוגים נטולי קונפליקטים הם כמו קפה נטול קפאין.
ותחשבו על זה.
ובנימה אופטימית זו,
שיהיה לכולנו בהצלחה בהמשך, ללא הבדלי דת, גזע או התמחות
* 30 שניות על נוירופסיכולוגים: נוירו פסיכולוגיים הם פסיכולוגים שיקומיים בעלי הכשרה בנוירופסיכולוגיה, שהינה מדע בין-תחומי העוסק בחקר הקשרים בין מוח להתנהגות. במסגרת עבודתם, מטפלים נוירופסיכולוגים באנשים עם סוגים שונים של הפרעות, כולל ליקויי למידה מולדים, פגיעות מוחיות בלידה ובילדות, פגיעות מוחיות בבגרות, מחלות זקנה כגון אלצהיימר ועוד. כדי להיות נוירופסיכולוג מומחה בארץ, יש להשלים התמחות בפסיכולוגיה שיקומית. לימודי תואר שני בנוירופסיכולוגיה שיקומית קיימים באוניברסיטה העברית, במכללת ת"א יפו ובאוניברסיטת חיפה (בשילוב עם המגמה הקלינית). חזרה
נעמה, כותבת הפוסט, היא סטודנטית לתואר שני בנוירופסיכולוגיה יישומית באוניברסיטה העברית בירושלים ופרקטיקנטית במכון "רקנאטי" לשיקום נפגעי ראש בתל אביב. בין לבין היא עובדת בצוות הפיתוח של פתרונות מתא"ם, משתדלת לתרגל יוגה ופילאטיס בזמנה הפנוי (יש כזה..?) ונחשפת אט אט לעולם הזומבה.
לפני כארבעה חודשים סערה וגעשה קהילת הפסיכולוגים בארץ. למרות החלוקה לסקטורים השונים, כולם דיברו על זה: קליניים, שיקומיים, רפואיים, התפתחותיים, חינוכיים, תעסוקתיים וארגוניים.
חלקכם בוודאי שואלים את עצמם - על שום מה ולמה הייתה המהומה?
אז ככה: ב-13 בדצמבר 2010 נעשה תיקון בעל השלכות משמעותיות בחוק הפסיכולוגים הקיים. התיקון עבר בקריאה שנייה ושלישית בכנסת ומאז נכנס לתוקפו החוק בגרסתו המתוקנת.
מהו אותו תיקון בחוק? מה משמעותו? ולמה זה כל כך חשוב? התשובה מורכבת, וכדי להבין אותה אנסה לסקור בקצרה את השתלשלות האירועים.
כדי לבנות את המתח (ובעיקר כדי להכניס קצת סדר בבלגן), אספר על חוק הפסיכולוגים לכל אלו שעדיין לא מכירים אותו מקרוב:
החוק קיים כבר למעלה משלושים שנה (משנת 1977, אם להיות מדויקים) ומגדיר את העיסוק בפסיכולוגיה, כולל מי רשאי לעסוק בפסיכולוגיה, אופן הרישום בפנקס הפסיכולוגים, ענפי הפסיכולוגיה המוכרים ועוד. החוק מגדיר גם את האיסורים החלים על פסיכולוגים, כמו איסור מתן תרופות לבני אדם, איסור שימוש בתואר, כינוי או הגדרה שלא תואמים להכשרתם ועוד.
אחד האיסורים הנוספים המצוינים בו הוא האיסור למתן טיפול פסיכותרפויטי (הנקרא גם טיפול פסיכותרפי או פסיכותרפיה) על ידי פסיכולוג שאינו פסיכולוג קליני. כדי לא להסתבך עם החוק, אצטט במדויק את החלק הרלבנטי של סעיף זה - הלא הוא סעיף 9ב' בחוק הפסיכולוגים:
9. (ב) לא ייתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא מומחה קליני.
ועכשיו אתם בטח תוהים - אוקיי, מה הסיפור כאן? הרי ברור שרק פסיכולוגיים קליניים יכולים להעניק טיפול תרפויטי, כך היה וכך תמיד יהיה.
אז זהו, שלא.
קודם כל, כבר שנים רבות שבקרב המטפלים בפסיכותרפיה ישנם בעלי מקצוע רבים אחרים שאינם פסיכולוגים, אלא עובדים סוציאליים, יועצים חינוכיים, מטפלים בהבעה וביצירה ועוד. אנשי מקצוע אלו, במידה ועברו הכשרה בפסיכותרפיה, רשאים לתת טיפול פסיכותרפויטי.
שנית, מאז חקיקת חוק הפסיכולוגים, לפני יותר מ-30 שנה, נוספו תחומי מומחיות חדשים בפסיכולוגיה, כמו הפסיכולוגיה השיקומית, ההתפתחותית, החינוכית והרפואית. תחומים אלו באו לענות על צרכי אוכלוסיות ספציפיות: נכים, פעוטות, ילדים במערכת החינוך, חולים במחלות גופניות וכדומה. חשוב לומר שבתקנות הפסיכולוגים מצוין כי חובות המתמחים בתחומים האלו כוללות מתן טיפול פסיכולוגי, או בלשון התקנות: "התערבות פסיכולוגית".
אוקיי, אז פסיכולוגים קליניים ושאר מוכשרים בפסיכותרפיה נותנים טיפול פסיכותרפויטי ואילו פסיכולוגים שיקומיים, רפואיים, התפתחותיים וחינוכיים נותנים טיפול פסיכולוגי. אין בעיה. כאן אתם בטח שוב מגרדים את הפדחת במבוכה ומתחבטים בשאלה - רגע, אבל מה ההבדל בין "טיפול פסיכולוגי" ל"טיפול פסיכותרפויטי/פסיכותרפיה"?
אז זהו, שאין.
בשום מקום לא מוגדר ההבדל בין פסיכותרפיה לבין טיפול פסיכולוגי או נפשי, משום שלמעשה שני המונחים זהים. אז למה מוגדר שפסיכולוגים קליניים מוכשרים במתן פסיכותרפיה ואילו שאר הפסיכולוגים במקצועות הטיפוליים מוכשרים במתן טיפול פסיכולוגי? באופן אבסורדי, בגלל ההגדרה בחוק לפיה רק פסיכולוגים קליניים רשאים לתת טיפול פסיכותרפויטי, לא הורשו המומחים האחרים בתחומים הטיפוליים בפסיכולוגיה לכלול בדרישות ההתמחות שלהם את המונח "פסיכותרפיה" ובמקומו רשמו: "טיפול פסיכולוגי".
אם כן, אחת מהדרישות מפסיכולוגים שאינם קליניים היא לעבור, הן בפרקטיקום והן בהתמחות, הכשרה במתן טיפול פסיכותרפויטי בתחום ההתמחות שלהם, וכמובן להיבחן עליו בסיום תהליך ההתמחות. מצד שני, לאחר הכשרתם החוק אוסר עליהם לתת את הטיפול שאותו הוכשרו לתת, למרות שעברו את הבחינות והוגדרו כמומחים בתחום. אבסורד, כבר אמרתי?
זאת ועוד (תמיד רציתי להשתמש בעגה 'משפטית' שכזו וסוף סוף מצאתי את ההזדמנות!), מכיוון שלא קיים בארץ חוק לפסיכותרפיה שמגדיר מי כן רשאי לעסוק בתחום, נוצר מצב בו בעלי מקצועות טיפוליים רבים רשאים לתת טיפול פסיכותרפויטי (כולל עובדים סוציאליים, מטפלים באמנות וכדומה), למעט פסיכולוגים בעלי התמחות שאינה קלינית.
אז אחרי כל הנימוקים וההסברים, קם ועד פעולה שהחליט שהגיע הזמן לעשות מעשה ולתקן את החוק. הועד, שקם לפני כ-8 שנים (יש שיגידו אפילו 15...) הניח על שולחנה של הכנסת הצעה לתיקון החוק כך שסעיף 9ב' ייראה כך:
9. (ב) לא ייתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג מומחה.
חדי העין מביניכם בוודאי שמו לב להשמטת המילה "קליני" מהסעיף הנ"ל, לעומת הנוסח המקורי. מדובר בהשמטה קטנה, אך בעלת משמעות כבירה. ואכן, הרעיון הוא שכל פסיכולוג מומחה יוכל להעניק טיפול פסיכותרפויטי, בתנאי שהטיפול ניתן לפי הכשרתו ולפי תחום המומחיות שלו.
כך, פגועי ראש יוכלו להיעזר בשירותיו של נוירופסיכולוג* הן בשלב האבחון והן במידה שירצו לקבל טיפול פסיכותרפויטי (כך שלא יצטרכו לפנות למספר מטפלים שונים); ילדים עם קשיי התפתחות יוכלו לקבל טיפול פסיכותרפויטי אצל פסיכולוג התפתחותי וכן הלאה.
המטרה היא ליישם בפועל את הרעיון כי טיפול פסיכותרפויטי הוא חלק בלתי נפרד מהשירות שניתן על ידי פסיכולוג מומחה, גם אם הוא איננו פסיכולוג קליני, ולכן אין סיבה להפקיע ממנו את תחום האחריות הזה.
תיקון נוסף שנעשה בחוק הפסיכולוגים, בו לא נעמיק בפוסט זה, הוא ביטול ההוראה בסעיף 9ב', לפיה: מתן טיפול פסיכותרפויטי למי שיש לסבלו רקע אורגני או חשד ברקע אורגני, ייעשה רק לאחר בדיקת רופא.
אז איפה כל העסק הזה שם אותי, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה לא-קלינית, או אתכם - המתכננים להיות סטודנטים כאלו, מתלבטים או נמצאים בעיצומה של הדרך?
מה שחשוב לכולנו להבין הוא שמעכשיו לכל אחד מאיתנו יש זכות, על פי חוק, להעניק למטופלים שלנו טיפול פסיכותרפויטי כחלק מהשירות שאנחנו מספקים בתחום המומחיות שלנו, ובהתאם להכשרה שעברנו, בין אם מדובר בפסיכולוגיה שיקומית, רפואית, התפתחותית או חינוכית. כל אחד מאיתנו זכאי לגשת לקופת חולים ולהציג את עצמו כפסיכולוג שמטפל בפסיכותרפיה בתחום התמחותו.
כל אחד מאיתנו רשאי לבקש להתקבל לכל בית ספר לפסיכותרפיה. ובשורה התחתונה - כל אחד מאיתנו צריך להבין כי הטיפול הפסיכותרפויטי כבר איננו נחלתם של הפסיכולוגיים הקליניים בלבד.
אם עדיין לא הדגשתי כראוי את הנקודה, הצעד הכביכול קטן הזה הוא צעד משמעותי ביותר עבור ענף הפסיכולוגיה בכלל, ועבור הפסיכולוגים שאינם קליניים בפרט. למרות ההיבטים החיוביים שבמהלך כזה, סביר להניח שייקח עוד פרק זמן לא מבוטל עד שכולם יתרגלו למאזן הכוחות המחודש שנוצר. אבל בינינו - פסיכולוגים נטולי קונפליקטים הם כמו קפה נטול קפאין.
ותחשבו על זה.
ובנימה אופטימית זו,
שיהיה לכולנו בהצלחה בהמשך, ללא הבדלי דת, גזע או התמחות
* 30 שניות על נוירופסיכולוגים: נוירו פסיכולוגיים הם פסיכולוגים שיקומיים בעלי הכשרה בנוירופסיכולוגיה, שהינה מדע בין-תחומי העוסק בחקר הקשרים בין מוח להתנהגות. במסגרת עבודתם, מטפלים נוירופסיכולוגים באנשים עם סוגים שונים של הפרעות, כולל ליקויי למידה מולדים, פגיעות מוחיות בלידה ובילדות, פגיעות מוחיות בבגרות, מחלות זקנה כגון אלצהיימר ועוד. כדי להיות נוירופסיכולוג מומחה בארץ, יש להשלים התמחות בפסיכולוגיה שיקומית. לימודי תואר שני בנוירופסיכולוגיה שיקומית קיימים באוניברסיטה העברית, במכללת ת"א יפו ובאוניברסיטת חיפה (בשילוב עם המגמה הקלינית). חזרה
נעמה, כותבת הפוסט, היא סטודנטית לתואר שני בנוירופסיכולוגיה יישומית באוניברסיטה העברית בירושלים ופרקטיקנטית במכון "רקנאטי" לשיקום נפגעי ראש בתל אביב. בין לבין היא עובדת בצוות הפיתוח של פתרונות מתא"ם, משתדלת לתרגל יוגה ופילאטיס בזמנה הפנוי (יש כזה..?) ונחשפת אט אט לעולם הזומבה.
